סעיף 20 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, קובע כי המועד לתשלום פיצויי פיטורים הוא המאוחר שבין מועדים אלה:
(1) יום הפסקת יחסי עובד ומעביד.
(2) המועד שנקבע לתשלום פיצויי הפיטורים על פי הוראת הסכם קיבוצי, הסדר קיבוצי אחר או צו הרחבה החל על העובד.
(3) אם נקבעה על פי חוזה עבודה או הסכם אחר, זכות לפיצויי פיטורים העודפת על זו הקבועה בחיקוק, בהסכם קיבוצי, בהסדר קיבוצי אחר או בצו הרחבה - היום שנקבע לתשלום פיצויי הפיטורים על פי אותו חוזה עבודה או הסכם, ואם לא נקבע יום כאמור והזכות כאמור נקבעה לאחר יום הפסקת יחסי עובד ומעביד - היום שבו נקבעת הזכות.
(4) אם נקבעה, על פי הסכם קיבוצי, הסדר קיבוצי אחר או צו הרחבה, זכות לפיצויי פיטורים לאחר יום הפסקת יחסי עובד ומעביד ולא נקבע מועד לתשלומם - היום שבו נקבעה הזכות.
(5) אם הזכות לפיצויי פיטורים מותנית, על פי הוראה שבחיקוק, במילוי תנאי מצד העובד לאחר הפסקת יחסי עובד ומעביד או במילוי תנאי במשך תקופה מסויימת שלאחר אותו יום - יום מילוי התנאי האמור או יום תום התקופה האמורה, לפי הענין.
פיצויי פיטורים יראו כמולנים אם לא שולמו תוך 15 ימים מהמועד לתשלומם.
יש לציין כי במקרה שבו העובד מתפטר וזכאי לפיצויים או עובד שזכאי לפיצויי פיטורים מסיבה אחרת (מלבד הפטורים) - חייב למסור למעביד דרישה בכתב לתשלום הפיצויים תוך ציון העילה לדרישה.
המועד לתשלום פיצויי הפיטורים יהיה ביום מסירת הדרישה (סעיף 20(ג) לחוק הגנת השכר).
